המסע ללופוטן החל בחיפוש אחר יעד מרתק לצילום ואליו הגעתי אחרי שיטוט ממושך באינטרנט וצפייה בתמונות של צלמים שהיו שם. העושר החזותי של מראות הנוף ההררי שמתוכם מזדקרים להם הפיורדים והכל תחת תאורה רכה ונעימה, חיזק אצלי את הכמיהה להגיע לשם לצלם. קסמה לי גם העובדה כי בחורף, ניתן לצלם שם במשך שעות רבות נוף לא שיגרתי ומשתנה. בחלק הצפוני השמש כמעט לא עולה מקו האופק, בחודש פברואר מקסימום 12 מעלות וזה בשעת השיא. יצאתי למסע של 11 יום עם חבר שגם כן מצלם. לא משוגע על הדבר כמוני...אבל מצלם. מסע שמצריך מנימום 3 טיסות לכל כיוון עם קונקשיין . התכנון לנסיעה היה מעמיק תוך התייעצות והתכתבות עם צלמים שחוו את המקום קודם לכן. מהרגע שנחתנו התאהבתי במקום. בקתות הדייגים הניצבות באמצע המים, צבעם האדום, נקראות "הרורבואר"...הן היו סימן החיים המשמעותי ביותר.. בעבר היו אלו בקתות ששימשו בעיקר אנשים העוסקים בדיג אך כיום הן מוקד תיירותי ללינה.
לא התנסיתי בעבר בצילום בתנאי שלג... תנאי צילום לא קלים...רוחות של 100 קמ"ש ולא פעם תחת ממטרי שלג. הייתי צריך להפעיל שיקול דעת מתי שווה לסכן את עצמי ואת הציוד היקר שברשותי ומתי לוותר. עמדתי על האגמים הקפואים ושברי הקרח הקיפו אותי...רגעים של ספק סיכון ספק שלווה ונחת. באחד הלילות עמדתי על אחד הקרחונים והמתנתי לזוהר הצפוני...ברגע שהוא הופיע הכל זהר סביבי. צילמתי אותו והוא עטף אותי במלוא יופיו... לאותו זוהר יש חוקים משל עצמו. אפשר להיות שם ולא לראותו כלל, אך לי היה מזל גדול. במשך 11 הימים שהייתי שם הוא הופיע 5 פעמים! ולכן בכל הזדמנות שהאפליקציה הראתה לי שהוא עומד להגיע פשוט הייתי שם...מצלם את האור הבוקע ומתפרץ מתוך הנוף ומבעד להרים.
אז מה זה לופוטן בהגדרתו...ארכיפלג של 11 איים מיושבים ולא מיושבים. מקום שמושפע מזרם גולף ולכן הטמפרטורות בו מפתיעות לטובה ולא יורדות הרבה מתחת לאפס. למרות מיקומו הקרוב לחלק הצפוני של כדור הארץ הוא לא נהפך כולו לקרחון.
ובחוויה האישית שלי...סיפור קטן :
לאחר 3 טיסות ישראל - תורכיה - אוסלו , טיסה פנימית לאוונס ומשם נסיעת לילה ברכב בסופת שלגים מסוכנת, הגענו לבקתת אירוח פסטורלית במקום צפונית לאוונס הנקרא "ארשטד".
הבקתה שכנה לצד אגם, כאילו נשמטה מציור. בסביבות השעה 11 בלילה בעודנו פורקים את התיק מהרכב מקבל את פנינו בעל הבקתה . לאחר סמול טוק קצר אני ישר שואל אותו אם יצא לנו הלילה לחוות את הזוהר...והוא בהבעת ביטחון אומר לנו שאין סיכוי בגלל שיש עננות מוחלטת. לרגע התאכזבתי כי לא יכולתי לשמור על איפוק אבל ידעתי שזה רק תחילת המסע ולבטח ישתפר מזלי בהמשך. ובסוג של השלמה עם המצב, התחלנו להתארגן ללינה אחרי מסע מפרך של טיסות. ואז, מבעד לשמשת חלון הביקתה נגלה לעיניי כתם ירוק. הסתכלתי טוב לראות שאינני הוזה וצעקתי לחברי : "הזוהר. הוא פה!" הוצאנו מהר מצלמות ובמינימום לבוש רצנו החוצה. הקור היה עז ומזג אויר מושלג...זוכר את עצמי רועד, קצת מהקור והרבה מהתרגשות. הכתם הירוק שפילח את השמיים והצליח לחדור מבעד צורות הנוף, הפך ברגע לנבואה שמיימית , כאילו מבשר "ברוכים הבאים ללופוטן".
חזרנו לחדר בתחושת ניצחון. הרגשתי כאילו האורורה חיכתה שנגיע ועשתה לנו הפתעה. לא יכלה להתאפק והפציעה ישר ביום הגעה. איבדתי את העייפות ודרוך אדרנלין נצמדתי כל הלילה לחלון למקרה שהיא תופיע שוב...כל רגע שהיתה בשמיים היה מבחינתי מתנה.
למחרת נסיעה של 4 שעות ללקנס הפכה ליום שלם. עצירות שאי אפשר לפספס. אגמים קפואים. חופים בתוליים. מראות נדירים. הגענו ללקנס. מלון במרכז לופוטן . כפרי וקטן אבל שם הוא נחשב לאחד הגדולים...
ההתראות הראו באותו ערב שהתנאים לא טובים לצילום ושכנראה הלילה נשאר לישון...אך מהר מאוד הבנתי שאני טועה. המדדים התחילו להשתנות. הקפצתי את חברי ונסענו לאגם הקרוב. מיותר לציין שהמראה של הזוהר לא אכזב. כעסתי על עצמי שכמעט ויתרתי על ההזדמנות לצלם בעיקר לנוכח התמונות המדהימות שהצלחתי להוציא. מאותו רגע הבנתי שכל לילה עליי להיות ערוך לכל מצב. הכל משתנה שם ברגעים. כשהבטתי בסט התמונות שצילמתי באותו הערב הייתי מבסוט...
איזור ריינה מוקף בקתות ופיורדים. המים הצלולים, צבעם הירוק/טורקיז בלתי ניתן לתיאור. הרב גוניות של הנוף לא נותן לך להוריד את היד מהמצלמה. הרגשתי שאני מבלה יום שלם בקטע של מטרים ספורים ולא יכול להרפות מלצלם.
החיבור בין האיים נעשה באמצעות גשרים ומנהרות שעוברים ביניהם במעבורות או ברכב. רוב הזמן מצאתי את עצמי נוהג בכביש E10 ובכל רגע אפשרי מוצא סיבה לעצור ולצלם...לא מרגיש שאני חוזר על עצמי. כי כל מראה יש בו משהו אחר. שונה.
היתרון הכי בולט בלופוטן הוא זמן שעות האור לצילום ואופייה הרך של התאורה. בחורף היא משנה את פני הנוף לכדיי ציור אקוורל...תחשבו על הזמן הקצרצר שיש לנו בין שקיעה לזריחה פה בישראל. שם זה נמשך על פני כמה שעות. איזה תענוג זה לצלמי הנוף. כמה הם משוועים לתאורה כזו...וכמה היא חסרה לנו פה.
בלופוטן מצאתי את מגרש השעשועים הפרטי שלי. יכולתי לקפץ על קרחונים, להשכים בבקרים לזריחות מטריפות, להתעורר בלילה לזוהר צפוני. לנסוע על גשרים ולהביט באגמים עם מי תורכיז כשמתוכם מציצות בקתות כמו פיטריות קטנות. לופוטן מציעה לצלם הנוף את כל מה שהוא מחפש. הוא רק צריך לשבת ולחכות שיגיע הזוהר. והוא בסוף מגיע.
ולי? המסע לשם פתח לי את התיאבון. ידעתי שאני חוזר לשם במהרה. הרגשתי שלא הספיק לי ושיש מקומות נוספים שאני רוצה להגיע אליהם.
Comments